מחלת מנייר – לא רק ורטיגו: למה מרגישים רע בין התקפים ואיך אפשר לטפל?

נערך לאחרונה ב: 19/03/19

מכירים אנשים הסובלים מהתקפי ורטיגו חוזרים המלווים בהפרעות שמיעה? הפרעה זו קרויה מחלת מנייר ((Meniere's Disease, והיא מקור למגבלה וסבל בקרב הלוקים בה. בנוסף, מנייר נחשבת למסתורית, כיוון שהמנגנון שלה והגורמים לה אינם ברורים דיו נכון להיום. מעבר להתקפים עצמם, אנשים רבים סובלים מתסמינים לא נעימים ומגבילים גם בין התקפי מנייר. החדשות הטובות – אפשר לשפר משמעותית את התפקוד בין התקפי מנייר, ולעיתים – גם להעלים את ההתקפים לחלוטין בפרוצדורה רפואית, בתנאים מסוימים.

מתי לחשוד שמדובר במחלת מנייר?

צריך שיתקיימו שלשה תנאים:

1. שני אירועים או יותר של התקף סחרחורת הנמשכים 20 דקות עד 24 שעות כל אחד.

2. תסמינים שמיעתיים לסירוגין באוזן הפגועה – ירידת שמיעה, טנטון (רעש ממקור פנימי) ו/או תחושת מלאות בתוך האוזן. מה זו "תחושת מלאות בתוך האוזן" ? לא מדובר פה בכאב או "דקירות" באוזן; הכוונה לתחושה כאילו האוזן מלאה במים, או כאילו מים זורמים בתוך האוזן. אם יוצאות הפרשות מהאוזן – מדובר במשהו אחר שדורש ביקור אצל רופא.

3. אין אבחנה אחרת לתסמינים

כאשר התקפי הסחרחורת הם סיבוביים מסוג ורטיגו, נמשכים 20 דקות עד 12 שעות וקיימת בדיקת שמיעה המדגימה ירידת שמיעה סנסורית בתדרים נמוכים-בינוניים באוזן אחת – זו אבחנה וודאית של מחלת מנייר.

הפרעות שמיעה לא תמיד יופיעו בהתקף הראשון, אך יופיעו בהמשך. איך יודעים לפי בדיקת השמיעה שיש ירידה בתדרים נמוכים-בינוניים? אמור להיות כתוב בסיכום הבדיקה למטה.

מה מבדיל התקף מנייר מהתקף מיגרנה? התקף מיגרנה אכן יכול לגרום לתסמינים של סחרחורת ממושכת. ההבדלים העיקריים הם שהתקף מנייר נמשך פחות זמן (יכול להימשך כמה דקות), לרוב כולל הפרעות שמיעתיות, ובעיקר – התאוששות ממנו קצרה משמעותית בהשוואה להתקף מיגרנה. אם בזמן ההתקף מרותקים למיטה, חוזרים לתפקד די רגיל זמן קצר אחריו.

מה גורם להתקפי מנייר? תכלס – לא ברור. מחלת מנייר שייכת לקבוצת הפרעות הנקראת מחלות אוזן הידרופיות (Hydropic Ear Diseases) – בהן הצטברות יתר מהירה של נוזלים משבשת את פעילות האוזן הפנימית – שמיעה, אוריינטציה, ייצוב מבט ושווי משקל. הסיבות להצטברות הפתאומית והחוזרת של הנוזלים חלוקות – לפי תיאוריה אחת חל שינוי זמני בהרכב המלחים של נוזל האוזן הפנימית; לפי אחרת, קריסטלים קטנים – שאחראיים בין היתר לתופעת ורטיגו מסוג BPPV – חוסמים זמנית את תעלות ניקוז הנוזל וגורמים להצטברות שלו; חוקרים אחרים טוענים שהתקף מנייר הוא סוג של התקף מיגרנה. יש המקשרים התקפים להתפרצויות של נגיף ההרפס.

מה כן ידוע? יש למחלת מנייר נטייה גנטית; היא נפוצה ביותר בגילאי 40-60 שנה; אנשים שסובלים ממיגרנות ו/או התקפי ורטיגו מסוג BPPV בסיכון גבוה יותר לפתח מחלת מנייר; התקפי מנייר תכופים גורמים בהדרגה לחירשות, ויכולים להופיע גם בשתי האוזניים (לרוב בהתקפים שונים).

אז מה לעשות בזמן התקף? לא הרבה. כלומר – אין ממש מה לעשות. כשהכל מסתובב ואי אפשר לתפקד – הפתרון הטוב ביותר הוא לשכב במיטה עד תום ההתקף. אפשר להקל על תסמיני הוורטיגו והבחילה על ידי נטילת תרופות שמדכאות את פעילות המערכת הווסטיבולרית – כגון סטונרון – כמובן, בהמלצת רופא מטפל בלבד. כך או כך, ההתקף חולף!

איך אפשר למנוע התקפי מנייר? לא ממש אפשר...גישות טיפוליות שונות מצליחות ככל הנראה להפחית את תדירות ההתקפים – שזה מספיק טוב לא? שיטות אלה מבוססות על התיאוריות שמסבירות את ההתקפים. למשל, ממליצים על תרופות משתנות ועל "דיאטה דלת מלח" – מתוך הנחה שכך ניתן להשפיע על מאזן המלחים בנוזל האוזן הפנימית. יעיל? תלוי את מי שואלים. כנראה שלא מאד – אבל שווה ולא מסובך לנסות. לא מעט מטופלים נוטלים תרופה בשם בטאהיסטין (בטיסטין, אגיסרק). זו תרופה שככל הנראה עוזרת בצורה מוגבלת להפחתת התקפים, כיוון שמחקרים חדשים לא מצליחים להוכיח את היעילות שלה בעניין זה. פעילות גופנית סדירה, שינה וארוחות סדירות והפחתת מתח נפשי ככל הנראה מסייעים להפחית את תדירות ההתקפים, אם כי אין המלצות טובות לגבי מינונים מדויקים גורמים אלה. אנשים שחווים התקפים מרובים ומגבילים לפעמים יכולים לקבל זריקות של סטרואידים לתוך האוזן הפנימית – פעולה שיכולה להפחית את תדירות ההתקפים למשך תקופה של מספר חודשים טובים. החיסרון – מספר הזריקות שאוזן אחת יכולה לקבל הינו מוגבל, ולא כל אחד מתאים. אני ממליץ לכם להתייעץ עם רופא אוטונוירולוג בעניין זה – למי שיכול להיות רלוונטי. יש רופאים (בעיקר בארה"ב) שמזריקים חיסונים שונים לנגיף ההרפס, מתוך הבנה שדיכוי שלו יכול להפחית תדירות של התקפי מנייר. היו לי שני מטופלים שעברו טיפול כזה ולדבריהם הוא היה מוצלח מאד, לפחות במשך אותה שנה בה היינו בקשר.

ואיך אפשר בכל זאת למנוע התקפי מנייר? אוקיי....אז יש שיאמרו כי למחלת מנייר פתרון מוחלט בסוף הדרך. וכן זה כנראה נכון בחלק מהמקרים. פתרון זה הוא הזרקת גנטמיצין לתוך האיבר הווסטיבולרי באוזן הפגועה. במילים אחרות "מרעילים והורגים" את האוזן הפנימית. אוזן מתה לא יכולה לגרום להתקפים. מצד שני, אוזן מתה גם לא ממש חיה, כך שיכולה להתפתח מגבלה של שמיעה ו/או מגבלת שווי משקל. אם האוזן השנייה גם לא ממש מתפקדת, מגבלה זו נעשית חמורה, לפעמים עד כדי חולשת מבוך דו-צדדית. לכן לפני פרוצדורה כזו יש לעבור בדיקות מעמיקות על ידי רופא אוטונוירולוג במעבדה וסטיבולרית. מי שעובר פרוצדורה כזו בשלום יכול להרוויח חיים ללא התקפים. האומנם? כן, אבל לרוע המזל חלק מהאנשים מפתחים התקפי מנייר באוזן השנייה....

אז בזמן התקף שוכבים במיטה ונחים. בסדר. מה קורה בין ההתקפים? הרבה אנשים מתפקדים כרגיל בין התקפים, בעיקר בשנים הראשונות של המחלה. בהמשך, לאחר התקפים נוספים, מתחילה ירידת שמיעה הדרגתית. ככל שהשמיעה נפגעת, כך גובר הצורך בפתרון – שהוא בדרך כלל מכשיר שמיעה כלשהו.

הפרעות נוספות שיכולות להופיע בין התקפים הן הפרעות שווי משקל בהליכה ועמידה, סחרחורת לא סיבובית מסוג שיוט ורגישות מוגברת לתנועה. כאשר סובלים מתסמינים אלה באופן ממושך וללא טיפול, הם עלולים להחמיר ועלולה להתפתח במקביל למחלת מנייר הפרעה נוספת מטרידה במיוחד ומאתגרת לטיפול – PPPD.

תלונות אופייניות בין התקפי מנייר יכולות להיות "הליכה בזיג-זג", תחושה מוגברת של שיוט או ריחוף אחרי או תוך כדי הליכה, ישיבה מול מחשב או טלוויזיה, ותחושה "לא נעימה" של סחרור קצר ו/או בחילה בזמן תנועות ראש או תוך כדי מעבר משכיבה לישיבה או לעמידה. לפעמים אנשים עלולים לחוות התקפי נפילה ללא אובדן הכרה – תופעה המכונה "Tumarkin's Crises"", ומיוחסת לשיבוש פתאומי באוזן בחיישנים הווסטיבולריים באוזן פגועה ממחלת מנייר.

בהערכה הפיזיקלית שאני עושה בקליניקה, אפשר לראות הרבה פעמים חריגה מהנורמות המקובלות ביכולת לשמור על שווי משקל בעמידה ובהליכה, וברגישות לסיבובי ראש שמפריעה מאד לתפקוד. אני נתקלתי באנשים שחוו קושי להתפלל בבית הכנסת או לשחות בבריכה כי תנועות הראש והגוף גרמו להם סחרחורות.

הבעיה עם התסמינים האלה – הם לא חולפים בלי שמתרגלים ! פגשתי אנשים שסבלו מתסמינים בין התקפים במשך שנים – עובדה מצערת מאד לאור העובדה שתרגול לא מורכב מדי היה יכול לשפר את איכות חייהם משמעותית (וכך אכן קרה לאחר תרגול יומיומי מודרך).

אז מה יש בתרגול הזה?

מחקרים לא מעטים מראים שפיזיותרפיה וסטיבולרית הניתנת על ידי פיזיותרפיסטים מנוסים משפרת את איכות החיים של אנשים עם מנייר בצורה משמעותית. לכל החיים? בדרך כלל עד שמופיע שוב התקף חריף במיוחד, ואז צריך "תגבור" של תרגול כדי לחזור לרמת תפקוד לפני ההתקף. כשאין תסמינים והכל דבש, לא צריך לתרגל אם כי רצוי להישאר ברמת פעילות גבוהה, כפי שצוין מקודם.

שיקום וסטיבולרי מתייחס לתלונות הספציפיות בכל רגע נתון. תרגילי שווי משקל בעמידה והליכה ניתנים כאשר יש הפרעות כאלה. כדי להפחית רגישות לתנועה עצמית, נותנים תרגילים הנקראים תרגילי הכחדה (הביטואציה) – חשיפה חוזרנית לתנועות המגרות בצורה הדרגתית. חשיפה כזו עוזרת למוח להפחית את רמת העוררות שלו בכל פעם שהתנועה מבוצעת, כך שתחושת הסחרחורת הלא נעימה נחלשת בהדרגה ואף נעלמת. לפעמים קיימות הפרעות של ייצוב מבט לאחר התקפי מנייר, כך שמופיעה הפרעת ייצוב מבט כמו במקרים של חולשת מבוך חד-צדדית. במקרה כזה ניתנים תרגילי ייצוב מבט (לפעמים נקראים תרגילי VOR). כאשר קיימת רגישות לתנועה סביבתית (למשל הליכה בקניון הומה) ניתן תרגול אופטוקינטי, שהוא בעיקרו שימוש באשליות אופטיות שונות כדי להרגיל את המוח לעומס חזותי.

תוך כמה זמן משתפרת איכות החיים בין ההתקפים? שאלת השאלות. זה מאד אינדיבידואלי. בעיקרון ככל שהתסמינים ממושכים יותר זה לוקח יותר זמן. אני נוטה לתאם ציפיות סביב 8-12 שבועות של תרגול במקרים קשים ו-4-8 שבועות תרגול במקרים קלים. כאשר חרדה רבה משתלבת בתסמינים, יש מקום להתייחס אליה כגורם מעכב טיפול. במקרים כאלה אני ממליץ להוסיף טיפול התנהגותי כלשהו כגון CBT.

אם לסכם את הדברים – מחלת מנייר היא אכן הפרעה מציקה ומגבילה. אבחון מדויק שלה על ידי איש מקצוע מומחה סולל את הדרך להתמודדות עם המחלה בצורה המיטבית, בין אם בהפחתת חומרת ההתקפים, תדירותם, מניעתם והטיפול בתסמינים המגבילים והמציקים שבין ההתקפים. שיקום וסטיבולרי בהחלט עוזר במקרים האלה !!

אני יודע שיש אי שם אנשים שהמחלה הזו הרסה את חייהם. יש גם הרבה אנשים שלמדו "לנהל את המחלה" ולא נותנים "למחלה לנהל אותם". אני ממליץ ליצור קשר עם אנשים כאלה וללמוד מהם כיצד ניתן להתמודד עם המחלה בצורה מיטבית. מה עזר להם לשפר את איכות החיים. קיימות קהילות תומכות של אנשים הסובלים ממחלת מנייר – גם בישראל, למשל בקישור הזה. כך שאתם לא לבד!